הרומן שלי עם לידות...
ראש השנה תמיד היה חג מיוחד עבורי, החג שבו נולדתי. כל שנה מחדש זכיתי לשמוע סביב השולחן את סיפור הלידה שלי. להבין קצת יותר איך נראה היום שבו הגעתי לעולם.
אף פעם לא ממש חקרתי, יותר גילגלתי עיניים כל פעם שאמרו לי, היום זה יום ההולדת שלך, א׳ בתשרי.
ידעתי שהסיפור שוב מתחיל ואמרתי, כן, כן אני יודעת, בדיעבד אולי שם התחיל הרומן שלי עם סיפורי לידה.
לכו אחורה בזמן אל תל השומר של שנות ה80, לתקופה בלי חדרי לידה טבעיים ואפס הפרדה, בלי דיבורים על העצמה ובחירה או אפילו על תמיכה ביולדת. ערב החג מתקרב, כולם עסוקים באירגונים אחרונים ובכלל זאת לידה רביעית אז ההתרגשות מפנה את מקומה לטיפול בשלושת הילדים, לבישולים ולנקיונות.
ערב החג מגיע, ואיתו התאריך המשוער. התאריך שבו חייבים ללדת לא?!
אמא שלי מגיעה לזירוז (פיטוצין), ״קראנו לזה פיצוצים״ היא אומרת לי ואני צוחקת כי יש דברים שלא משתנים :)
לאבא שלי אמרו שזה יקח עוד זמן ושהוא יכול לחזור מאוחר יותר, אז הוא נסע הביתה, לקלח ולהלביש את האחים שלי לכבוד ערב החג. כולם נפגשו בבית של סבתא וסבא- ננה ובאבא, כל תשעת הדודים והדודות, עם בני הזוג והילדים לערב ראש השנה, אוכלים, שרים וממתינים לבשורה.
בינתיים אמא שלי בבית החולים, מתמודדת עם הצירים, לבד בלי אפידורל מתפללת לאמה שנפטרה קצת לפני שתשלח לה בת. אחי הגדול ניגש כל חצי שעה לטלפון חוגה שבסלון, מסובב מספרים ושואל לשלומה. ואמא שלי לוחצת ולוחצת במשך כשלוש שעות.
היא מספרת שישבתי גבוה בפנים וסירבתי לצאת, והשתמשו בואקום כדי להוציא אותי. המשפט הזה תמיד גרם לי לחשוב איך הדברים הקטנים משפיעים ומעצבים את מי שאנחנו בעקבות הסיפורים.
היום אני יודעת שואקום עושים רק כשרואים את הראש, ושאולי מה שהייתי צריכה זה עוד טיפה זמן לצאת בדרך שלי.
וככה לקראת סוף הארוחה, אחי מחייג שוב ומבשרים לו, אמא ילדה, יש לך אחות!
אבא שלי נוסע בהתרגשות אל בית החולים, לפגוש אותי, את בת הזקונים שלו.
היום 34 שנים אחרי אני שוב מקשיבה לסיפור, מזוית קצת אחרת.
כאמא שחוותה לידה (או שתיים), כדולה שליוותה עשרות לידות
ובעיקר כאשה בשנת 2020
אני מודה על הקידמה וההתפתחות שקרתה בעולם הלידה עד כה ומייחלת לבאות.
אני שמחה שהגענו להבנה כמה חשובה התמיכה ביולדת, ולראייה העכשיווית על הלידה כחוויה אישית וזוגית.
אני מתבוננת אחורה באמא שלי ובכוחות העצומים שהיו בה כדי לעבור חוויה כל כך עוצמתית, של זירוז, צירים ולידת ואקום בלי אפידורל ובלי תמיכה.
אני מרגישה שמשהו מהעוצמות שבה כאילו הועבר אלי בלידה, ואני יודעת שגם אני העברתי אותן הלאה.
במבט קדימה בזמן אני חושבת על הבת שלי ומקווה שכשהיא תגיע אל יום הלידה, היא תרגיש עטופה זוגית, עם תמיכה נשית ואפילו קצת שבטית. שהיא תהנה מהמסע של ההריון ותתמלא בכוחות הנשיים שנטמנו בה מהדורות שעברו.
ולכן יקרות, אני מאחלת חווית לידה עוצמתית וטובה.
כזו שתשאיר חותם של אושר והודיה, שתמלא כל תא בגופכן בכוחות שיש בכן, ושאלו ילוו אתכן בכל רגע בחיים.
שנה טובה, מלאה בבריאות, אושר ורגעים ראשונים.
אוהבת, שני.
